|
|
אודות
"רק על עצמי לספר ידעתי," כתבה רחל המשוררת.
"צר עולמי כעולם נמלה."
יושבת וחושבת, מה אני יכולה לומר על עצמי. לספר. מי אני? מה אני? למה אני?
אין למה. רק מי ומה.
"רק על עצמי לספר ידעתי," ואיני יכולה להגיד דבר על עצמי.
"צר עולמי כעולם נמלה," אומרת. אמת.
באתי לספר על עצמי, על השקפתי מתוך עיניי נמלה, קטנה וזעירה בעולם גדול ומוחץ.
"גם את דרכי – כדרכה אל צמרת –
דרך מכאוב ודרך עמל."
כי רגשותיה ומכאוביה של נמלה בעולם גדול ומוחץ צריכות להיכתב. צריכות מקום להקרא.
"למה קראתם לי, חופי הפלא?
למה כזבתם, אורות רחוקים?"
אז אולי בכל זאת יש למה.
בחיבה,
אני.
|
i love 
אני אוהבת לראות את השם שלך. אני אוהבת לראות את החיוך שלך. אני אוהבת לראות את השיער שלך. אני אוהבת לראות את העיניים שלך. אני אוהבת לראות את השפתיים שלך. אני אוהבת לראות את הפנים שלך. אני אוהבת את הפרצופים שלך, במיוחד כשאתה מופתע. אני אוהבת לראות את הקמטים הקטנטנים מצידי העיניים שלך כשאתה צוחק. אני אוהבת לראות אותך צוחק. אני אוהבת לראות אותך שמח. אני אוהבת לשמוע אותך צוחק. אני אוהבת לשמוע אותך מדבר. אני אוהבת את הקול שלך. את הצרידות המצחיקה שבו, את הטון שבו אתה מדבר. אני אוהבת את המבטים הנוקבים שלך, אני אוהבת לראות אותך מרוכז. אני אוהבת לראות אותך משחק בשיער שלך, שעות. אני אוהבת לראות אותך בכלל, לדעת שאתה שם, גם אם אני לא. |
תחבק אותי ככה קרוב, אתה שומע? ואל תיתן לי ללכת, לעולם... אני אוהבת את זה ככה, אתה יודע? לא רציתי אחרת מעולם. אני חיה את הזמן שאתה נוגע מדמיינת לי חיים שלמים שלא היו מתקנת כל דבר כשהוא גורע מתענגת על זמנים שלא חלפו ואתה שם מסתכל מסובב אותי במבטך ואתה זה שאומר אני אוהב אותך, כל כך. |
מעבר 
לרוב, להגיע למקום חדש ולהתחיל מאפס זה הדבר הכי נורא שקיים. אתה לא מכיר אף אחד, הכל זר ומוזר בעיניך. חוקים חדשים, אנשים חדשים, נופים חדשים. דברים שהתרגלת אליהם במשך כל כך הרבה זמן פשוט מושלכים לפח, כאילו לחצת דיליט על תיקייה מלאת תמונות ישנות במחשב. לפעמים הדיליט הזה הוא דווקא די טוב. מקום חדש, אנשים חדשים, כמעט חיים חדשים. מתחילים הכל מאפס, מההתחלה. אף אחד לא מכיר אותך, והפעם זה לא מינוס, אלא פלוס. יתרון ענק שיכול לגרום לך לחייך ולרקוד מרוב אושר. אתה יכול להיות מי שאתה רוצה, להכיר לאנשים את "עצמך החדש" איך שאתה רוצה, רק כי החלטת. אתה יכול להישאר כפי שהיית קודם, או לשנות את האופי שלך, ואף אחד לא ידע בחיים. אתה מתאים לעצמך את החיים החדשים שלך לפי איך שאתה רוצה שהם יהיו. למרות שהגישה הזאת נשמעת מפתה וכמעט מוצלחת, לצערי אני עדיין בקבוצה של הגישה הראשונה. שונאת התחלות חדשות, שונאת מקומות חדשים ולא מוכרים, שונאת להתחיל את הכל מחדש. |
אדם בודד 
איך פתאום קם אדם ומרגיש את החושך ואני מצייר אנשים בלבן הוא עומד ולא זז, הוא רחוק מהאושר וחולם על חיים שהיו לו מזמן מסתכל על הנוף, מנגן על גיטרה ומרעיד מיתרים מול אוזניים ריקות הוא רואה נערה, מדמיין אותה שרה המפרט מתרטב בדמעות עצובות הוא לא יודע שהשקט שנגמר לא יחזור היום, ולא מחר הוא לא יודע שעיניים עייפות רק מחפשות מקום לבכות, הוא לא יודע שהוא לא לבד. כשהים נעלם, מתחבא בתוך חושך הוא מתרחק מהחוף השקט והקר הוא מוחא ת'דמעות, וצופה לו באושר שם באופק, רחוק, בין גלים נעלם הוא לא יודע שהשקט שנגמר לא יחזור היום, ולא מחר הוא לא יודע שעיניים עייפות רק מחפשות מקום לבכות, הוא לא יודע שהוא לא לבד. איך פתאום קם אדם וטועם את החושך כשאני רק רואה את האור הלבן הוא עומד ובוכה, מתגעגע לאושר וחולם על חיים שהיו לו מזמן. |
אחיות או לא להיות 
אי אפשר יותר ללכת על הדרך בלי למעוד. אי אפשר יותר לצחוק מבלי לבכות. הזכרונות מתחלפים בצעקות רמות עקיצות דבורים שלא נעלמות בעור. אי אפשר להריח יותר פרחים שבדרך השביל יתרומם וישרוט אותך בברך אי אפשר יותר להרים מבט למעלה ולראות שמיים כחולים הכחול התחלף לאפור רפאים. הציבו בפני בחירה אחת, שאלת המיליון מי אמר את זה? אחיות או לא להיות. |
זה בסדר לבכות, ילדה 
זה בסדר לבכות, ילדה קטנה. החיים הם כאן במתנה. אף אחד לא הבטיח שהם שלך לנצח. בסוף הם נעלמים ממך. זה בסדר לבכות, ילדה קטנה. אנחנו כאן במתנה. מחכים בעולם ביניים למשהו טוב יותר. אדם לא נולד לחיי נצח, הוא מקבל מתנה מאלוהים ליום ההולדת הראשון. אבל בסוף לוקחים ממנו את המתנה, אולי בגלל שהוא לא אוהב אותה. אולי בגלל שהוא כבר לא צריך אותה. אולי פשוט בגלל שזה הזמן שלה לחזור. זה בסדר לבכות, ילדה קטנה. לשחרר דמעות זה מותר כשהולכת מתנה. זו מעין ברכת פרידה, שתעביר אותה אל העולם הבא. |
|
|
אהבה.. גם דרך מחשב היא כואבת | | איך אני תמיד עושה את זה. זה כואב שבא למות.
פעם. אחר פעם. שוב. ושוב, ושוב.
כל פעם מחדש, אותה טעות. כאילו, כמה קשה ללב הדבילי שלי לקלוט שזה לא מוביל לשומקום ולהפסיק לעשות את זה כל פעם מחדש?!
מילים. מילים יפות, שנקלטות דרך עיני, מצג המחשב אל מוחי, מהפנטות את ליבי.
התחלתי לייאש את עצמי. למה אני מתאהבת רק ממילים?
זה לא הגיוני. איך זה קורה? בלי תמונה. בלי קול. בלי פנים. בלי זהות.
רק אני, הוא, והמילים. שמפילות אותי, פעם, אחר פעם, אחר פעם. כל פעם מחדש.
זה מתחיל מכלום, תמיד. יום, יומיים. שלושה. חודש. אני נקשרת מהר, זו לא פעם ראשונה. אבל להתאהב? אין לשכל שלי גבול?
יש לי תיאוריה. סביר להניח שזה בגלל שאני צריכה להרגיש אהובה. אבל אני לא מרגישה אהובה בחוץ. אז אני מוצאת את עצמי מחפשת את זה דרך מחשב.
אוי, כמה פתטית עוד אפשר להיות?
שני אנשים מדברים. רק אחד מתאהב. רק אחד מהופנט מהשיחות, קופץ מכל הודעה שצצה על הצג, פותח את ליבו בפני אדם זר ללא זהות. רק אחד מתאהב. רק אחד מספיק אידיוט בשביל לעשות את זה. וזו תמיד אני.
ולא משנה כמה פעמים זה כבר קרה, זה קורה שוב. וגם יקרה שוב. ותמיד הסוף כזה עצוב. הוא לא מרגיש בכלל כלום. לא רוצה קשר וירטואלי. זה הכל בראש שלי. שוב.
אפילו במחשב, כשהאדם שמעבר למחשב לא יכול לראות אותך, רק לדמיין אותך כמה שהוא רק רוצה, אני לא מצליחה להיות משהו. משהו שיגרום ללב של מישהו להיתפס, להסתקרן. לרצות ממנו עוד. לפגוש אותי, לחבק אותי. לאהוב אותי.
לא כידידה וירטואלית. אלא... ממש.
אפילו כשהשיחה ריקה מתוכן, גורמת ללב שלי לפרפר מהתרגשות. אנחנו לא מדברים על עניינים רומנטיים, של בינו לבינה, או פנטזיות על שנינו. רק שיחה ידידותית, לרוב מצחיקה, אני עדיין מצליחה לדמיין אותנו ביחד.
אוף. זה כואב עד ייאוש. מייאש עד כאב.
ולא משנה כמה אני אנסה לשכנע את עצמי, שיש משהו כל כך מתוק וקסום ומיוחד באהבה מתוך מילים בלבד. כזו תמימות נעורים, ואהבה עיוורת רק על פי הפנים. בתוך תוכי אני עדיין יודעת שזה לא נכון. לא נכון, ולא אמיתי.
אני יכולה לחשוב עד מחר שזה נכון ומקסים. אבל זה שמעבר לצג לא יחשוב ככה מעולם. אז מה הטעם לנסות לשכנע את עצמי?
זה כבר קרה בעבר, עשרות פעמים. זה קורה לי ממש עכשיו, ועוד יקרה בעתיד.
לא יכולה שלא להסתנוור ממילים. לא כולה להפסיק להתאהב בכאלה שאין סיכוי שנפגש.
מי חשב שגם דרך מחשב זה כואב?
|
|
|
|
|
 | בכל מצב זה יכאב :/ ולדעתי להתאהב במילים זה לא מוזר להפך כמו שאת אומרת זה הכי תמים לדעתי זה יפה אין מה שיהרוס רק מילים יפות הבעיה היא שלא רואים כלום מעבר למילים האלה .. |
|  | זה לא מוזר, וזה טבעי שזה כואב... |
|  | גם דרך המחשב מרגישים... נפלתי בדבר כזה, פעם אחת. פעם אחת הספיקה... נפגעתי כל כך הרבה, גם אני אותה סתומה שהתאהבה... זו שמילים לא משפיעות עליה, נשבתה בכוחם. מילים זה נשק- צריך לדעת להשתמש בהם בחכמה. את לא לבד בזה... אני מזדהה, הזדהות שאין כמותה לצערי... |
|  | הגיוני לפתוח את עצמך בפני מישהו שאת לא מכירה, בעיניי זה הרבה יותר קל מאשר בפני משהו שאת כן מכירה.. חוצמזה, מילים זה מה שעושה את הבנאדם. מה הוא חושב, מה הוא מרגיש, איך הוא מביע את עצמו, אם כיף לדבר איתו.. הרי יופי או קול לא מייצגים את האדם, אלא האופי שלו, שמתבטא במילים. זאת אחת הסיבות שאני כל כך אוהבת מילים. אבל בסך הכל, אני בטוחה שיגיע יום ולא את תהיי היחידה שתתאהבי. עד כמה שזה קיטשי עד בחילה, אני מאמינה באמת ובתמים שלכל סיר יש מכסה. (: |
|
|
|
|
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?
עדכוני RSS
|
על אדן החלון 
אני יושבת לי על אדן החלון על המדרכה למטה נח לו שם עלון אני חושבת לי, איזה יום יפה היום. שקיעה אחת, שקיעה שניה, אני סופרת כבר שלוש לא יוצאת לי מהחדר עד שלא אפסיק לחשוש אני אוחזת בידי ומדמיינת את ידך ממשיכה לבהות בעלון שעל המדרכה חושבת לי, איזה יום עצוב היום. אור, בוקע מהחלון גורם לי לעוף רחוק מחשבותי, עפות להן... אור, שמשכיח את כאבי מעיף את אכזבותי וגורם לי לחשוב על איזה יום היום |
אני אוהבת אותך, כנראה 
אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך, אבל קשה לי להגיד את זה. אני אוהבת אותך, אבל קשה לי לשמוע את זה. אני אוהבת אותך, אבל אני לא יכולה לדבר על זה. אני אוהבת אותך, אבל אני לא יכולה לחשוב על זה. אני אוהבת אותך, אבל אני לא יכולה לחלום על זה. אני אוהבת אותך, אבל כואב לי. כואב לי שאתה כאן. כואב לי שאתה שם. כואב לי שאתה לא מתייחס אלי. כואב לי יותר שכן. כואב לי שאתה לא מדבר אלי. כואב לי יותר כשכן. כואב לי לאהוב אותך, אבל כואב לי לנסות לא לאהוב אותך, יותר. אני אוהבת אותך למרות שאני לא אוהבת לאהוב אותך. אני אוהבת אותך אולי בגלל שאני לא אוהבת. אני אוהבת אותך מסיבה כלשהי, זה בטוח. אבל מהי? אני אוהבת אותך כי אני פשוט אוהבת אותך, כנראה. |
לעזאזל איתך! 
כן, אתה. אתה אתה! אתה, שגרמת לי להסתכל עליך בצורה שונה. אתה, שגרמת לי לאהוב כל חלק וחלק ממך. אתה, שגרמת לי להסתכל על הדברים הטובים, ולמחוק את הפגמים שלך. אתה, שגורם לי לאהוב אותך. אתה, שלא מחזיר לי אהבה. אתה, שגרמת ללב שלי להשבר. שוב. ושוב. ושוב. לעזאזל איתך, אני שונאת אותך, ואוהבת אותך כל כך. זה הגיוני? כנראה שכן. לעזאזל איתך. |
קשה לראות את האמת כשהיא שקופה בעיקר בגלל שזה לא מה שאני רוצה המועקה בלב נהפכת הקלה ואז חוזרת לעצמה לפעמים אני רוצה לעוף רחוק לפרוש כנפיים מרגישה כמעט תמיד כל כך לבד לא רוצה לפקוח עיניים |
|
|
;){kind=link}