אז תגיד לי, איפה אתה?

אני משוטטת ברחובות. טוב, לא ממש משוטטת. הוא הבטיח שיבוא, כי קבענו. מעניין למה הוא לא בא.

אני נעצרת ליד שלט הרחוב הגבוה, ונשענת עליו. הוא קר כנגד עורי, וגורם לי להרגיש עד כמה מזיעה מלחץ אני.

אני שולחת מבט קצר אל השעון, די מהססת לראות מה השעה שניה לפני שמוחי מעקל את מיקום המחוגים הדקים. הוא מאחר כבר בשלוש דקות. אלוהים, מה נהייה ממני, הפכתי לפרנואידית מושלמת.

אני מסיבה את מבטי לתחילת הרחוב שמעבר לכביש, משם הוא אמור היה להגיע, תוהה למה הוא עדיין לא בא.

בדרך כלל הוא מקדים, ואני זו שמאחרת לבוא. הפעם כל כך השתדלתי לבוא בזמן. איך יכול להיות שהוא לא כאן?

אני מחכה עוד חמש דקות ומתייאשת לעמוד, מסתובבת אחורה, חמישה מטרים מקצה הרחוב ומתיישבת בכבדות מלווה באנחת אכזבה על ספסל העץ החמים והמתקלף.

עלים רחבים של עץ מצהיב מצילים על פני, מציירים קווים כהים של צל על ירכי. הרחוב שקט, ואני עדיין תוהה למה הוא לא בא.

אני מציצה בשעוני, שוב. בפעם העשרים ואחת בעשר דקות האחרונות. המחוג נע לאיטו בין המספרים הבוהקים בוורוד, מסרב להמשיך ולעבור לספרה הבאה.

החלטתי להפסיק לבהות בשעון לעת עתה, אני צריכה להעסיק את מחשבתי מהעובדה שהזמן חולף מהר. אני שולפת את האייפון הלבן מכיסי, והופכת אותו בידי. עיני משייטות על פני המגן שהלבשתי ממש לפני שיצאתי מהבית. התמונה של שנינו מודפסת על גבי הפלסטיק הלבן, מחייכים וצוחקים. טיפות של מים מטפטפות מראשינו הרטובים. אחזתי במגן בחוזקה. הוא הכין לי את המגן ליום ההולדת לפני חודשיים, עם התמונה מהטיול השנתי של שנה שעברה, שישה חודשים אחרי שהכרנו, כאשר הגיע לכיתה.

כשהדלקתי את המסך, חיפשתי בעיני את הודעת השיחה שלא נענתה, מקווה שהתקשר להודיע שיאחר. עיניי הבזיקו אל השעה, שבינתיים התקדמה בעוד שלוש דקות. אף הודעה, אף שיחה.

הרמתי את עיני אל הרחוב שמעבר לכביש. נו, איפה הוא?

תסכול עמוק בעבע בחזי. הרגשתי פתטית למדי, יושבת פה בשמש, אחר הצהריים לבדי ומחכה לבחור שהבריז לי.

מעניין מה הוא עושה עכשיו.

אולי קרה משהו?

הנחתי את לחיי על כף ידי המאוגרפת. לא. הכל בטח בסדר. אולי הוא פשוט לא מעוניין בקשר איתי יותר?

כן. סביר להניח שזאת הסיבה.

טוב, זה לא שאי אפשר להבין אותו. למה שיעדיף את הנערה הנמוכה על פני אחרת?

בבואת פני נבטה אלי ממסך האייפון הכבוי. כשחושבים על זה עכשיו, אני באמת לא כזאת יפה.

די משעממת אפילו, פשוטה ובנאלית. עייני החומות בוהות בבואתי, וקווצות של שיער חום נופלות ברישול פרוע ולא חינני בעליל על פני החיוורות.

הנמשים הרבים והמרגיזים שעל אפי בולטים ביותר. עוד פגם.

טוב, אפשר להבין למה לא בא.

הוא יושב עם חבריו המקובלים עכשיו, מסתלבט ומתבדח על חשבוני איתם.

- כמה תמימה וסתומה -

- איך האמינה שרציתי בה? -

- כל כך פתטית! -

אולי בכלל התכוון משום מה לבוא, ובדרך פגש באיזו נערה אחרת, יפה יותר ומגניבה יותר שמשכה את תשומת ליבו והשכיחה אותי ממוחו. אולי ברגעים אלו ממש הם יושבים על גלידה בגלידרייה האהובה עליו, צוחקים ונהנים, שני נערים יפים ומגניבים, שונים כל כך ממני.

בחנתי שוב את השעה שוב את השעה בשעון שעל מפרק ידי, חצי מאוכזבת וחצי מלאת תקווה שאולי בעצם הזמן לא חלף.

איכשהו הצלחתי להתאכזב שוב ממראה המחוגים המתקדמים במהירות על פני הספרות. הפעם התקדמו בצורה משמעותית, כשלא שמתי לב בעת ששוטטתי בין מחשבותיי.

עברו כבר עשרים ושתים דקות מאז שהגעתי לקצה הרחוב ונשענתי על עמוד השלט הקריר. עדיין אין סימן חיים לבואו. לא בדמותו ולא בהודעותיו.

אני מחליטה לחכות עוד שלוש דקות. מה יזיקו לי שלוש דקות? גם ככה חיכיתי עד עכשיו.

ואז אני חושבת על הכבוד האבוד שלי, ומחליטה לוותר. אני מתרוממת מהספסל, מעבירה את משקלי מרגל לרגל, מעירה אותן לחיים אחרי שהספיקו להירדם מחוסר המעש.

לבסוף אני נוחתת שוב על הספסל, מתפשרת על דקה. אני סופרת את השניות לאחור, מרגישה איך ידי המאוגרפות מזיעות. 59, 58, 57.

אני מחליטה ביני לביני שלא אסלח לו על היום, כשאר אראה אותו בפעם הבאה.

סביר להניח שאז הוא יחלוף מולי בלי לשם לב, או שידבר איתי על הבחורה השווה שפגש היום, בתקווה שאהיה החברה הכי טובה ואתלהב מנוכח העובדה שנדלק על מישהי, שהפעם לטעמו.

אני מלחלחת את שפתי, שכבר סדוקות ויבשות. 32, 31, 30.

מחר,כשאראה אותו שוב אנזוף בו. אגיד לו כמה אני כועסת עליו, ושאני לא סולחת לו. מצידי, שיצחק עלי כמה שירצה, ושיתחיל עם איזו בחורה שרק יראה. את הסיפור שלי איתו, גמרתי.

אני מציצה שוב אל השעון שעל מפרק ידי, נושכת בעצבנות את שפתי התחתונה. 7, 6, 5.

כשמוחי לוחש 0 אני קמה בהחלטיות גמורה. הוא יצטער על זה שהבריז לי ככה. איך האמנתי לו?

כל כך מאוכזבת, ממנו ובעיקר מעצמי, החשתי את צעדי חזרה לכיוון ביתי, מקללת אותו בשטף בליבי, מונעת מהדמעות לפרוץ בכוח.

קול מוכר ולחוץ נשמע מאחורי, וגורם לי לעצור בהפתעה גמורה. כשאני מסתובבת אחורה בהיסוס אני רואה את דמותו הארוכה והמחוייכת מתקדמת לעברי במהירות. הוא מנופף לי בידו האחת, בידו השניה נושא תיק בית ספר על כתפו.

"כבר חשבתי שהלכת," אמר ונעמד מולי, מתנשף. "מצטער, סליחה שהתעכבתי."

אני מושכת בכתפי, ממצמצת במהירות בעיני, מחזירה חזרה את כל הדמעות שכבר התחילו להציץ.

הוא מעביר את אצבעותיו בשיערי החום. "מה, חשבת שלא אבוא?"

החלפתי את הבעתי ההמומה לחיוך מאושר.

"לא, ממש לא. האמת חשבתי ששוב פעם אני זאת שאיחרה."